לילה בלי ירח. חושך מוחלט.
אני שומע את הזיק בשמיים,
מרגיש את הרוח הקרה באמר, הדופק פועם מתחת לווסט.
מטרים ספורים מהבתים ההרוסים, ואז אני קולט – אני עם כוונות ברזל.
בחשכה מוחלטת, אין לי נקודת אור לכוון איתה למטרה.
אם מחבל יוצא עכשיו – אני לא רואה אותו, אין לי איך לפגוע. 

כל המיומנות, כל הציוד – לא שווים כלום בלי נקודה קטנה של אור שתכוון אותי.
וזה בדיוק מה שקורה עכשיו לעסקים של מילואימניקים שחזרו מהחזית.
עזבנו הכל – משפחה, ילדים, עסק, מחויבויות.
כי לא הייתה שאלה – המדינה הייתה צריכה אותנו.

ועכשיו אנחנו חוזרים, אבל החזית השתנתה.
העסק? לא חיכה לנו.
המספרים? מבולגנים, הכסף יוצא – ולא ברור איך להחזיר שליטה.
השוק? השתנה בזמן שהיינו בצו 8 – והמציאות העסקית לא מחכה.

ואז זה מכה: "אני יודע שאני צריך להמשיך – אבל איך?"
אין זמן להתאושש, אין זמן לעצור.
אנחנו לא אנשים שמורידים הילוך – אבל
לרוץ קדימה בלי שדה ראייה, זו סכנה הרבה יותר גדולה.

וזו בדיוק הנקודה. לא מדובר כאן על יכולת.
בעלי עסקים שיודעים לנצח – אבל לא רואים את הדרך קדימה.
עסקים מצליחים – שמרגישים כאילו הם יורים
לכל הכיוונים ולא פוגעים במטרה.
וכמו בחאן יונס..